ערב יום הכיפורים. עד שנגיע למִפקד ונקבל את פרוסת הלחם של היום כבר יירד הערב וכבר לא נוכל לאכול… עמדתי עם כולם בתור לחלוקת הלחם. את הפרוסה שלי הכנסתי קרוב אל חזי מתחת השמלה הדקה.

בבוקר לא עמדתי בתור לחלוקת התה, לא היה טעם, רק בלעתי את הרוק שמילא את פי למראה הבנות הלוגמות בזו אחר זו.

היום עבר לאטו עד שהגיעה השעה לצאת ולרוקן את העגלה. צעדתי מאחורי העגלה, דוחפת אותה בשתי ידיי ומרגישה עם כל פסיעה את פרוסת הלחם הדופקת בי תחת השמלה.

את הבחורים פגשנו הפעם ממש אצל ערימות האשפה, הם רוקנו את העגלה ודיברו אלינו תוך כדי העבודה, "צמתן היום? אנחנו מצטערים, ממש מצטערים אבל כנראה טעינו בחשבון, יום הכיפורים לא היה היום, הוא מחר".

כבר ערב. לא אספיק לאכול את הפרוסה הצמודה ללבי. יום כיפור נוסף כבר מתחיל.

שוב עמדתי בתור לחלוקת הלחם, מצרפת פרוסה נוספת לפרוסה שכבר מונחת סמוך לחזי.

יום הכיפורים הזה היה קשה מיום האתמול. חלושות, בקושי הצלחנו לדחוף את העגלה, מצפות לחשכה, לרגע שנקבל עוד פרוסה ונוכל לאכול את שלושתן.

"אנחנו לא יודעים מה קרה, כנראה טעינו שוב. היום לא היה יום הכיפורים ואנחנו כבר לא יודעים אם הוא מחר או מחרתיים. איבדנו לגמרי את החשבון".

רגליי נרעדו. התכופפתי מעל ערימת האשפה, מתקשה להמשיך ולהזדקף. הכנסתי יד אל השמלה להוציא את שתי פרוסות הלחם המחכות שם. לא, אני אחכה עוד קצת, עד חשיכה.

הרמתי את עיניי למעלה, אל השמים האפרוריים. "אנא", מלמלתי בשקט, "אנא, עזור לי בדבר אחד קטן: צמתי שלושה ימים, בבקשה ממך, עשה שאחד מהם יהיה באמת יום הכיפורים".

מתוך ספרה של שרה טסלר, "שני חיי שרה".