אתר שִילֹה הקדומה היה מרכז דתי ורוחני בימי השופטים. המקום בו שכן המשכן ובו היה ארון הברית לפני שעבר למשכנו הקבוע בבית המקדש. מקום בו קרעה חנה את שערי שמיים בתפילתה לבן, תפילה אשר נענתה – וגם המקום בו ניטעו כרמי גפנים ששימשו מקור לתעשיית היין.

פעם בשנה, בשלהי הקיץ החם, התקיימו חגיגות הבציר בשִילֹה, ועת נבצרו אשכולות הענבים, נהגו בנות העיר לצאת לכרמים, בריקודים ובשירים, כשהן לבושות שמלות לבנות ופרחים ושיבולים בשערן, ככתוב: "הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה" (שופטים כאי ט).לאורך השנים, יצא שמען של חגיגות הבציר למרחקים וצעירים מרחבי הארץ נהרו בהמוניהם לחזות בבנות הרוקדות בכרמים, וסיפורי אהבה רבים ניצתו שם. אלא שאז, הסתבכו גברים משבט בנימין בפרשה אומללה שכונתה "פילגש בגבעה". מנהיגי השבטים הכועסים של יתר שבטי ישראל נדרו, שלא יאפשרו לבני שבט בנימין לשאת נשים מהעם ובמהלך מלחמת אחים אכזרית שפרצה בין השבטים לשבט בנימין, כמעט והוכחדו כל נשות השבט. רק כשהובן ששבט בנימין עומד בפני כליה, עצרו מנהיגי השבטים את המלחמה והכעס התחלף בכאב גדול ובחרטה אמיתית.כדי להתפייס ולהביא שלום על ישראל – צוין באותה שנה חג האהבה כחג של אחדות שחזרה לעם. כחלק מכך, "עקפו" זקני ישראל את הנדר, התירו לבני בנימין לצאת אל הכרמים, ו"לחטוף" להם נשים מבין המחוללות. כמובן שלא היתה בכך חטיפה של ממש. הכוונה היתה לאפשר לבני השבט – שנותרו כמעט ללא נשים, למצוא לעצמם בנות זוג ראויות ולהקים בית חדש בישראל. ואם עד כה עשו זאת בצנעה רבה, בשידוך, הרי שבליל ט"ו באב, התירו זקני העם לצעירים מבני השבט לפגוש בנשים הצעירות שחוללו במקום והיו יפות עיניים ומרשימות בשמלותיהן הלבנות. וכך תם הקרע הגדול בעם – ומה שהחל בריב, הפך למסורת של פיוס ואהבה.

כיום נמצא באותו מקום עצמו האתר שִילֹה הקדומה, אתר מורשת מרשים ועצמתי, המביא את סיפורי המקרא בלבוש עדכני ובנוף קדומים בראשיתי. רוצים לשמוע עוד על שִילֹה הקדומה ולהכיר את שפע הפעילויות הערכיות ומרתקות שמציע המקום? היכנסו לאתר שִילֹה הקדומה